במסגרת הצעות החוק המופרכות המגיעות לדיון במליאת הכנסת,
התכבדנו להיוודע לאחת חדשה (17/03/2011), כזו שלא נופלת מהמיותרת
האחרונה. במסגרת זו, עובדי סיעוד זרים יהיו רשאים לעבוד באזור אחד
בלבד בארץ. משרד הפנים מנסה להציג זאת כפיזור מושכל ונכון של כוח אדם
ומניעת שהייה בלתי חוקית, בעוד שבפועל ברור לכולם שמדובר בחוק עוקף
בג"ץ שנועד להפוך את החלטתו מ-2006 שאסר על הסכם כבילה. וכך, למרות
שאין כל סיכוי שהצעת החוק תעמוד במבחן בג"ץ, מתעקשים לנסות ולהמשיך את
מדיניות הדלת המסתובבת ולתפוס עוד כמה כותרות.
"לפעמים החגיגה נגמרת"
חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לא מכיר בהסכם
כבילה, לפיו העובד הזר המגיע לארץ יהיה רשאי לעבוד רק תחת אותו מעסיק
שנרשם תחתיו. כעת מבקשים החבר'ה הנכבדים ממשרד הפנים לעשות זאת שוב,
והפעם להגביל את אזור הפעילות. אנא מכם, קוראים יקרים, עזרו לכולנו
למצוא את הקשר בין אזור גיאוגרפי לפעילות מקצועית של 80 אלף עובדות
סיעודיות (אם כי גם עובדים ביניהן) שמגיעות לארץ כדי להתפרנס בכבוד.
במקרה הטוב זהו שמן לתהליך הדלת המסתובבת, נכנסים-ויוצאים, ובין לבין
מתפיחים כיסים של חברות כוח אדם. במקרה הרע מדובר בגזענות בניחוח החג,
גזענות בתחפושת - גזענות מהסוג הנחות ביותר.
לא צריך להיות שרלוק הולמס בשביל לדמיין את התרחישים
הבאים: המעסיק נפטר (מדובר בקשישים סיעודיים, ריבונו של עולם),
התעללות פיזית, ניצול, או, פשוט מאד, רצון לעזוב את מקום העבודה
מסיבות כאלו ואחרות. מה אז אמורה לעשות אותה עובדת? להתלונן בעת
הצורך? להחליף מעסיק? להתפרנס בכבוד במקום אחר, מחוץ לארבעת הקירות
שלה? לא ולא. אליבא דמשרד הפנים, יש לה זמן מוגבל לארוז את הפקלאות
ולשוב לארצה. כפי שח"כ דנון (ליכוד) אמר לעבר חברי מפלגת מר"צ לאחר
הצעת החוק לחקירת מקורות המימון של ארגוני זכויות אדם בישראל, "לפעמים
החגיגה נגמרת".
