עובדים זרים

העסקת עובדים זרים בישראל בהיקף רחב החלה לאחר מלחמת ששת הימים עם כניסתם של העובדים הפלשתינאים מהשטחים לשוק העבודה. בתקופת השיא, היוו עובדי השטחים כ-9% מכלל המועסקים במשק וקרוב למחציתם הועסקו בענפי הבנייה והחקלאות. בשנת 1993, החליטה ממשלת ישראל להתיר את הבאתם של עובדים זרים כמענה זמני למחסור בכוח אדם שנבע מהסגרים שהגבילו את כניסתם של העובדים הפלשתינאים לישראל (תקופה שהחלה כבר בסוף שנות ה-80 עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה). המענה ניתן בעיקר בענפי החקלאות והבנייה. ברבות הזמן, היתרים נוספים לעובדים זרים ניתנו גם בענפים אחרים כגון סיעוד, מלונאות והארחה.

הבאת העובדים הזרים החלה ללא היערכות מראש, הן של המערכות העוסקות בעבודה ובעובדים והן של אלו העוסקות בהסדרי הכניסה לישראל, וללא תוכנית ממלכתית כוללת לטיפול בהם.

המטרה הראשונית של הבאת העובדים הזרים הייתה גיוס כוח אדם זר לטווח קצר מאוד, אך במציאות, החל תהליך של הגירת עבודה. נוצר מצב בו חלק מן העובדים הזרים יצרו דפוסי התארגנות קהילתיים ואף הקמת משפחות רבות בישראל.

עובדים חוקיים- כ- 77 אלף עובדים זרים חוקיים מועסקים ב- 5 ענפים מרכזיים - סיעוד, חקלאות, בניין, מסעדות אתניות אסיאתיות ותעשייה (בענף הסיעוד קיימים כ-55,000 היתרים ללא הגבלה של מכסות). בנוסף, נכנסים מדי יום לישראל כ- 28,000 עובדים פלסטינים בהיתר כדין, וכ-25,000 עובדים פלסטינים אשר מועסקים כדין על ידי ישראלים מחוץ לתחומי הקו הירוק.

עובדים לא חוקיים- לצד מכסות העובדים הזרים החוקיים אותן קבעה הממשלה, שוהים בישראל שלא כדין ומבלי שיש בידיהם אשרות עבודה מעל ל- 125 אלף עובדים זרים (לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ונתוני משרד הפנים לשנת 2008).

על פי הערכות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נאמד מספר העובדים הזרים (נכון ל 2009)  בכ-240 אלף נפש, חלקם נכנסו לישראל כבעלי אשרת עבודה וחלקם נכנסו כתיירים ותוקף אשרתם פג.

ארצות המוצא העיקריות של אלה אשר נכנסו באשרה הן: רומניה (29%), תאילנד (22%), פיליפינים (15%).