בבחירות לרה"מ העובדים הזרים נבחרה,
בעל כורחה, הגברת וירג'יניה, מי שעד לא מזמן הייתה מועסקת בביתם של
נילי פריאל ואהוד ברק, שר הביטחון.
לסיפור המלא על חלמאות יחידת עוז, המעצר והעניין
הפוליטי-ציבורי.
מי מפחד מוירג'יניה וולף?
התשובות אי-שם במרתפי יחידת עוז
--------------------------------------------------------------------------------------------
מאחורי המושג "עובדים זרים" נמצאים
עשרות אלפים שמנסים לחיות את חייהם בכבוד. זוהי פינה, קטנה אך מכובדת,
שתנסה להביא לכם את הסיפורים הכנים והמרגשים של כל אותם מהגרים
הנרדפים חדשות לבקרים בידי ארגונים קיצוניים, רשויות החוק
והאכיפה.
אוסקר
אוליבייה, פליט מקונגו, לאחר סיור בדרום תל-אביב עם חבר הכנסת
כצל'ה
ארגוני זכויות האדם הזמינו אותי להצטרף
לסיור בשכונה שלי עם יושב ראש וועדת עובדים זרים בכנסת ישראל, חבר
הכנסת כצל'ה. קיוויתי לקבל הזדמנות להסביר לו איך אני רואה את המצב,
כי אני מכיר טוב את המצב בשכונה שלי.
הספקתי לספר לכצל'ה שאני פליט מקונגו, שנולדה לי בישראל ילדה בת 6
ושלמרות שמדינת ישראל מכירה במלחמה בקונגו ומרשה לקונגולזים להישאר
כאן מאז 2001, מספר הקונגולזים בישראל לא מגיע אפילו ל - 300. היה לי
חשוב שכצל'ה יידע את זה כדי שיפסיק להגיד שפליטים מגיעים לישראל כי
ישראל היא גן עדן בשבילם. פליטים מגיעים לישראל כי הם נמלטים על חייהם
והם הצליחו בדרך נס, להגיע עד לישראל. גם אם כצל'ה ישים אותם במחנות
עבודת פרך כמו שהיה כתוב בעיתון, אלו שיש להם יכולת, ימשיכו להימלט על
חייהם ולהגיע לכאן.
ביקרנו במקומות כמו הספרייה בגינת לוינסקי, שמשאילה ספרים בארבע עשרה
שפות למהגרי עבודה ופליטים, פרויקט מאוד חיובי. היינו גם בגן ילדים.
היה קצת עצוב שם אבל הגננת, מהגרת מגאנה, הצליחה להראות למשתתפים
בסיור את חדוות העבודה ושמחת החיים שלה, למרות התנאים הקשים. מאחר ולא
היה בשבילי מקום באוטובוס של הוועדה, לא יכולתי להצטרף אליהם לסיור
בבית ספר הירדן, שבשכונת התקווה. כשחזרו משם, כצל'ה אמר שהוא מזועזע
ממספר הילדים "הגויים" בבית הספר ומבין את היהודים שמוציאים את הילדים
שלהם מבית הספר כי "הם רוצים בית ספר יהודי". אחד מנציגי השכונות
שהתלווה לסיור, כעס על אחת המורות שסיפרה שהיא מלמדת תרבות יהודית
וחגי ישראל, כמו בכל בית ספר בישראל, הוא כעס על כך שהיא מלמדת ילדים
שאינם יהודים.
ערכנו גם סיור במדרחוב נווה שאנן. תושבי המקום מאוד מאוד כעסו על
כצל'ה. הם שאלו אותו בכעס מדוע המדינה נותנת לאנשים האלו להישאר
בישראל במקום להעביר אותם למדינה מוסלמית. והרי רובינו בכלל נוצרים.
הם טענו שכולנו שקרנים ורק רוצים להישאר בישראל. כשניסיתי לדבר עם אחת
הנשים שצעקו, היא סירבה לדבר איתי ואמרה שאין לה מה לומר לי. איך היא
יודעת שאני שקרן אם מעולם לא דיברנו ? גם רופא, כשרואה אדם מבלי לבדוק
אותו, אינו יכול לדעת אם האדם חולה. כיצד היא יכולה לדעת שאני שקרן אם
מעולם לא שמעה את דבריי ?
מפקד יחידת עו"ז, יהודה בן עזרא, הוביל את הסיור בין בתי הזונות ואמר
לכצל'ה כמה שהיה פעם יפה בתחנה המרכזית ופתאום באו הזרים ופתחו בתי
זונות ובתי סמים. גם על המחלות הוא דיבר. אני חושב שבן עזרא הוא לא תל
אביבי. אם הוא היה תל אביבי, הוא היה יודע שבתי הזונות הגיעו לתל אביב
הרבה לפני הפליטים. כולם יודעים את זה. אני גם לא מבין את הדיבורים
האלו על מחלות, כאילו שישראלים לא חולים אף פעם.
כצל'ה נתן הרבה חופש ביטוי לכל אותם אנשים שביטאו את מה שרצה לומר
ואז אמר שהם זועקים מדם ליבם.
אחת מתושבות השכונה סיפרה שביתה מפחדת לקחת את בנותיה הקטנות לגינת
שפירא כי יש שם הרבה ילדים שחורים והן מפחדות מהם. זה טוב שילדים
קטנים לא ידברו עם אנשים זרים שאינם מכירים. אני לוקח את הבת שלי
לגינת שפירא לעיתים קרובות וגם אני מזהיר אותה לא לדבר עם זרים, לא
חשוב באיזה צבע הם.
למה שילדה קטנה תחשוב שאנשים שחורים הם מסוכנים ? מה אמא שלה סיפרה
לה כדי שתפחד מאנשים רק בגלל שהם שחורים ? הפחד הזה הוא הרי לא מסכנה
אמיתית אלא פחד מכל מה ששונה, שלא בדיוק כמותם. לא היה ממש ברור אם
תושבי השכונות הם נגד זרים, או נגד פליטים, או נגד אפריקאים, או נגד
מוסלמים או נגד אנטישמיות. לעומת זאת, היה מאוד ברור שהם נגד כל מי
ששונה מהם.
עצוב לי בשביל האנשים האלו. אני יודע כמה קשים החיים שלהם כי הם חיים
לידי. שכנים שלי. אבל בנוסף לחיים הקשים ממילא, נוסף להם קושי נוסף ,
קושי שהם מוסיפים לעצמם, הקושי של חיים בפחד: חיים בפחד מפני מי שהצבע
שלו שונה, או שהזוית של העיניים שלו שונה. הפחד הזה, עושה את החיים
שלהם עוד הרבה יותר קשים ממה שהם חייבים להיות.
(נלקח מהאתר של סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים
זרים)
